פסיקה עדכנית: אם הסעת עובדים הוסיפה על זמן נסיעת העובד לעבודה- זמן הנסיעה שנוסף יזכה בתשלום כשעות עבודה
ס"ע 4549-02-12 דניאלוב דוד נ' סלפ – פיקס מתכות בע"מ
ניתן ביום: 19.5.2015
ערכאה: בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע
תקציר מאת עו"ד אפרת מרקוס, מנהלת המחלקה המקצועית בחשב:
פסק הדין נוגע לעובד שהועסק כאיש ייצור ותחזוקה במשך כ13 שנה אצל החברה המעסיקה שמייצרת ומשווקת מוצרי מתכת שונים.
הסוגיה העיקרית שעמדה לדיון בפסק הדין היא האם העובד זכאי לתשלום שכר עבודה (וגמול שעות נוספות) על שעות הנסיעה לעבודה, שבמסגרתם הסיע גם עובדים אחרים.
כמו כן עלתה השאלה האם העובד, שהתפטר בשל הפרת הבטחה להעלאת שכרו ומציאת מקום עבודה משתלם יותר, זכאי לפיצויי פיטורים.
הכרעת בית הדין:
לגבי תביעת העובד לשכר שעות נוספות עבור זמן הנסיעות-
לטענת העובד, בשנתיים האחרונות לעבודתו בנוסף לעבודתו כאיש ייצור ותחזוקה, שימש גם כנהג הסעת עובדי המפעל לעבודה בשעות הבוקר וחזרה לביתם בסיום יום העבודה. העובד טוען כי יום עבודתו כולל שעות עבודה כנהג עמד על 12 שעות עבודה ביום, ולא 8.5 שעות כנטען על ידי המעסיקה. בגין עבודה נוספת זו, תובע העובד תשלום שכר וגמול שעות נוספות.
לטענת המעסיקה, עם העובד סוכם כי הוא יסיע את העובדים ברכב החברה, ובתמורה יעמוד הרכב גם לשימושו האישי של העובד בסופי שבוע באזור גוש דן. לטענת המעסיקה, העובד הסכים להצעה זו בשמחה. מעולם לא סוכם עם העובד על תשלום שכר בגין שעות ההסעה, והעובד מעולם לא פנה בבקשה לשכר עבור השעות הנוספות, שבהן שימש כנהג הסעות.
בית הדין קובע כי העובד אכן לא הצליח להוכיח שהובטח לו תשלום תמורה כספית בגין שעות הנסיעה. כמו כן, העובד לא הצליח לסתור את טענת המעסיקה שלפיה הוא התנדב לבצע את ההסעות בתמורה לקבלת הרכב לשימושו האישי בסופי שבוע.
עם זאת, בית הדין קובע כי לא ניתן לקבל את טענת המעסיקה, כי בתמורה להסעות מסרה את הרכב לשימושו האישי של העובד בסופי השבוע. הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, מגבילות את האפשרות לתשלום שכר עבודה בשווה כסף לדיור או כלכלה בלבד, ומעסיק אינו יכול לקבוע זאת על דעת עצמו, אלא נדרשת הסכמת העובד. בעניינו, לא הוכח כי נערך הסכם שכזה בין הצדדים וממילא אין השימוש ברכב בא בגדר האמצעים שניתן לשלם בהם בתמורה לעבודה. כמו כן, בפסיקה נקבע כי אין לראות בהעמדת רכב לרשות העובד כתמורה לעבודתו בהסעת העובדים.
בית הדין קובע כי הדרך שבה יש לבחון האם עובד זכאי לגמול עבור שעות עבודה עבור זמן הנסיעה לעבודה וממנה, בימים שבהם אסף עובדים אחרים מבתיהם בדרך לעבודה והחזירם לבתיהם בסוף יום העבודה, נדונה בפסיקת בית הדין, שם נקבע כי בהעדר הסכמה מפורשת, תהא זו תלויה בתשובה לשאלה – האם לצורך כך נאלץ העובד לסטות סטייה של ממש מהדרך מביתו ולעיתים אף להמתין לעובדים שיהיו מוכנים ולהחזירם לבתיהם. כלומר, יש לבדוק האם גרמה המטלה הנוספת של הסעת העובדים להגדלת היקף נסיעתו של העובד מביתו לעבודתו ובחזרה.
במקרה שלפנינו בית הדין מצא כי נסיעת העובד מביתו למפעל ארכה ברגיל כ-40 דקות, ועם הסעת שאר העובדים ארכה כשעה ורבע. העובד סטה מדרכו כשאסף מספר עובדים מאזור גוש דן ומספר עובדים מקריית מלאכי, כאשר את העובדים מקריית מלאכי הסיע לביתם וחזר למפעל לקחת את שאר העובדים הגרים בגוש דן. כלומר, בנסיבות העניין התמלא התנאי הנדרש להוכיח כי עבודת ההסעה הוסיפה על זמן נסיעתו של העובד לעבודה וממנה. בגין תוספת זמן זו, זכאי העובד לתשלום כשעות עבודה.
לפיכך, בית הדין קובע כי העובד זכאי בעבור כל יום שבו הסיע עובדים לעבודה, לתשלום שעה אחת נוספת ביום – משך הזמן שבו התארכה נסיעתו של העובד מעבר לזמן הנסיעה הרגיל, לצורך הסעת עובדים אחרים.
בית הדין מצא כי העובד ביצע את פעולת ההסעה במשך 18 חודשים. שכרו של העובד עמד על סך של 7,456 ₪ לחודש, היינו 40.08 ₪ לשעה. משכך זכאי העובד לתשלום בגין השעות הנוספות לסך של 18,036 ₪ (18 חודשים * 20 ימים בחודש * 1 שעה נוספת ביום * 40.08 ₪ שכר שעתי * 125%).
לגבי תביעת העובד לתשלום פיצויי פיטורים-
העובד טוען כי המעסיקה הפרה הבטחה מפורשת שניתנה לו להעלות את שכרו בתום תקופה מסויימת. לפיכך, העובד התפטר ולטענתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים מאחר והפרת ההבטחה מהווה הרעת תנאים מוחשית. העובד הודיע על התפטרותו ולאחר חמישה ימים עזב את העבודה לטובת מקום עבודה אחר.
בית הדין קובע כי גם אם תתקבל גרסת העובד, אין בכך להועיל לו לצורך קבלת פיצויי פיטורים. הלכה פסוקה היא, כי עובדת אי-העלאת שכרו של העובד או אי-קידומו, אינה מהווה הרעה בתנאי עבודה, ואף אינה נכללת בגדר נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, ומכאן כי אין היא מהווה עילה להתפטרות שדינה כפיטורים. על כן, התפטרות העובד בשל הפרת הבטחה שניתנה לו, אינה עולה כדי פיטורים בדין מפוטר.
בנוסף לכך, הפסיקה קובעת כי אי-מימוש הבטחה לעובד, שבעקבותיה התעניין ומצא משרה טובה יותר, אינו מזכה בתשלום פיצויי פיטורים בדין מפוטר. לכן, עובד שהתפטר עקב הפרת הסכם להעלאת שכר וכיוון שהוצעה לו משרה טובה יותר במקום אחר, אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
בית הדין דוחה את טענת העובד לפיה הוא זכאי לפיצויי פיטורים גם מהסיבה שהתפטר בשל אי תשלום גמול השעות הנוספות. העובד לא הוכיח כי התריע מראש שיתפטר אם לא ישולמו לו זכויותיו, ולא נתן למעסיקו הזדמנות לתקן את המעוות, ולכן אין הוא עומד בתנאים הנדרשים לתשלום פיצויי הפיטורים כדין מפוטר.
באשר לטענת העובד בדבר קיומו של נוהג אצל המעסיקה לתשלום פיצויי פיטורים לכל עובד שעוזב את עבודתו, גם אם מיוזמתו- הטענה לא הוכחה.
לסיכום, בית הדין דוחה את תביעת העובד לפיצויי פיטורים.
לגבי התביעה שכנגד של המעסיקה לתשלום חלף הודעה מוקדמת-
בית הדין קובע כי העובד נתן הודעה מוקדמת בת חמישה ימים בלבד, ועל כן העובד חב למעסיקה חלף הודעה מוקדמת בגין 25 ימים, בסך של 6,213 ₪ (7,456/30 * 25 ימים).
לפסק הדין- לחץ כאן
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
