פסיקה ארצית עדכנית: טענת התיישנות מיוחדת כמו בחוק חופשה שנתית צריכה להיטען במפורש ולא די בטענת התיישנות כללית
ע"ע 31110-06-14 חגי דוד נ' יגאל אורמן
ניתן ביום: 17.7.2016
ערכאה: בית הדין הארצי לעבודה
תקציר מאת עו"ד אפרת מרקוס, מנהלת המחלקה המקצועית בחשב:
בפסיקה שהגיעה לפני בית הדין הארצי נדונה תביעה להכרה ביחסי עבודה. בפסק הדין של בית הדין האזורי נקבע שאכן היו יחסי עבודה ולא היה מדובר בפרילנסר, ונפסקו לעובד זכויותיו הסוציאליות. המעסיק ערער על החלטה זו, וכן טען כי הזכות לחופשה שנתית התיישנה.
השאלות העיקריות שעמדו בפני בית הדין הארצי הן האם היו יחסי עבודה בין הצדדים, והאם טענת ההתיישנות הכללית שטען המעסיק בכתב ההגנה נחשבת ככוללת בתוכה גם טענת התיישנות ספציפית לחופשה שנתית.
הכרעת בית הדין:
לגבי מעמד העובד-
בית הדין הארצי מקבל את הכרעת האזורי בעניין מעמדו של העובד כעובד ולא כפרילנסר. בית הדין בוחן את מעמדו של העובד על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. בית הדין מציין כי המבחן המקובל בפסיקה לקביעת מעמדו של מועסק כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" הוא המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות, ולו שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של המעסיק, והיה חלק מהמערך הארגוני של המעסיק. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו. מרכיבים נוספים במבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי; כפיפות; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו.
הארצי מציין כי בית הדין האזורי יישם כראוי את מרכיבי "המבחן המעורב" על התשתית העובדתית כפי שעלתה מהעדויות ומהראיות שלפניו. הודגש, כי גם אם שכרו של העובד נגזר מתקבולי הדפוס מעבודות שהושגו על ידו, אין בכך כדי לשלול את מעמדו כ"עובד". שכרם של עובדים רבים מחושב באחוזים ממכירות שבוצעו על ידם, על בסיס תפוקה או על בסיס הכנסות (מחזור או רווחים) של פעילותם או של מקום עבודתם. חישוב השכר בדרך זו אינו שולל את מעמדם של מועסקים אלה כעובדים.
לסיכום, הארצי דוחה את טענתו של המעסיק כי לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין העובד.
לגבי התיישנות התביעה לפדיון חופשה-
הארצי מציין כי בהודעת הערעור של המעסיק לא הועלתה טענת התיישנות זו, אלא נטען רק שהתחשיב שגוי, נוכח העובדה שהוא נערך על בסיס תקופת עבודה בת תשע שנים ולא על בסיס תקופת עבודה בת חמש שנים. בנוסף לכך, הוראת ההתיישנות על פי חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 קובעת התיישנות דיונית, ועל כן לפי הפסיקה על הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. המעסיק אמנם טען בכתב ההגנה (סעיף 20 לכתב ההגנה) כי "מירב הרכיבים, ללא קשר למעמדו של העובד, התיישנו". אולם, בהתאם לפסיקה, עת מדובר בהוראת התיישנות מיוחדת, כפי שנקבע בחוק חופשה שנתית הקובע תקופת התיישנות מיוחדת שונה מתקופת ההתיישנות הרגילה (שלוש שנים לעומת שבע שנים), אין די בכך שנתבע העלה טענת התיישנות כללית או טענת התיישנות על פי חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, אלא עליו לטעון במפורש את טענת ההתיישנות המיוחדת על פי הוראת החוק הרלוונטית.
לפיכך נדחה ערעורו של המעסיק בנוגע להתיישנות זכות העובד לפדיון חופשה.
לפסק הדין- לחץ כאן
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
