פסיקה ארצית עדכנית: בחישוב תשלום פדיון חופשה יש לבדוק זכאות בתקופת ההתיישנות פחות ניצול ימים באותה תקופה
ע"ע 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין נ' בן ציון זיסמן ואח'
ניתן ביום: 3.5.2017
ערכאה: בית הדין הארצי לעבודה
פסק הדין נוגע לעובד שהועסק כנהג משאית במשך כשבע שנים עד לפיטוריו המיידיים עקב הודאתו בשלושה מעשי גניבה של סולר, ששניים מהם תועדו על ידי חוקר פרטי, והעובד אף הורשע בגינם באישומים פליליים של גניבה בידי עובד.
העובד תבע את שני המעסיקים במשותף לתשלום זכויותיו השונות, כולל הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים שהמעסיקים שללו ממנו. המעסיקים הגישו תביעה שכנגד שעיקרה פיצוי בגין הגניבות שביצע העובד.
בית הדין האזורי קיבל חלק מתביעת העובד לתשלום זכויות סוציאליות, וכן פסק לעובד פיצוי בגובה משכורת חודשית אחת בגין פיטורים שלא כדין עקב אי עריכת שימוע, אך דחה את תביעת העובד לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
התביעה שכנגד שהגישו המעסיקים, נדחתה, בעיקרה, משנפסק כי לא עלה בידי המעסיקים להוכיח את היקף גניבת הדלק, מעבר לשני המקרים בהם הורשע העובד, בגינם חויב העובד לשלם למעסיקים סכום של 1,500 ₪. עם זאת, האזורי חייב את העובד לשלם למעסיקים סכום של 50,000 ₪ כפיצוי בגין עגמת נפש.
הצדדים ערערו על קביעות אלו לבית הדין הארצי.
הכרעת בית הדין הארצי:
הארצי מאשר את עיקרו של פסק דינו של בית הדין האזורי, בכפוף להתערבות בחלק מהחיובים הכספיים ולהערות שמצא לנכון להעיר, כפי שיפורט להלן:
לגבי שלילת פיצויי פיטורים –
העובד טוען כי בית הדין כלל לא היה מוסמך לשלול את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד, בנסיבות בהן ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה אינו כולל הוראה המאפשרת שלילת הפיצויים, וכי על מנת שתקום סמכות לבית הדין על המעסיק לפנות מיוזמתו לבית הדין ולתבוע את שלילת הפיצויים. הארצי קובע כי לטענת העובד אין כל בסיס. מעסיק זכאי להעלות טענה לפיה הוא רשאי לשלול פיצויי פיטורים, מכח סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, במסגרת הגנתו בתביעת העובד.
הארצי אינו מקבל את טענת העובד לפיה בנסיבות המקרה היה מקום לבחון אמצעי ענישה אחרים ולהימנע משלילת פיצויי הפיטורים. נסיבות המקרה חמורות, בניגוד להצגתן על ידי העובד. גניבת הסולר לא היתה לשימוש אישי בלבד וגרסת העובד לפיה לגמרי במקרה הוא נתפס בפעמים היחידות בהן גנב סולר לא נמצאה אמינה על ידי בית הדין. בנסיבות אלה, לא היה מנוס משלילת מלוא כספי הפיצויים, חרף הוותק שצבר העובד במקום העבודה.
לגבי שימוע –
הארצי מציין כי פיטורי עובד עקב חשד בגניבה, מחייבים מתן זכות טיעון לעובד, הן כדי לאפשר לעובד להתמודד עם החשד והן כדי לאפשר לו לנסות ולהגן על מקום עבודתו. עם זאת, מדובר פה במקרה שונה. העובד הודה בסדרת גניבות ואף הוצא כנגדו צו הרחקה מעסקם של המעסיקים. בנסיבות אלה, אין להקפיד עם מעסיק הנמנע מעריכת שימוע, בגדרו לא ניתן כלל, בהיבט הנורמטיבי, לעסוק בעבירה המיוחסת לעובד כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה משטרתית. עריכת שימוע בכתב או דחיית השימוע למועד מאוחר יותר, כפי שנפסק בפסק הדין האזורי, תוך הארכת יחסי העבודה עם עובד שהודה בגניבות, אינה מתחייבת במקרים מעין אלה, ודי להפנות לעדות העובד עצמו לפיה "זה ברור" שעובד שגונב יפוטר באופן מידי ו"ברור שצריכים לפטר אותי". לפיכך הארצי מבטל את חיוב המעסיקים בתשלום לעובד בגין פיטורים שלא כדין עקב אי עריכת שימוע.
לגבי פיצוי מלא בגין מעשי הגניבה –
בית הדין האזורי חייב את העובד בפיצוי בגין מעשי הגניבה בסכום של 1,500 ₪ בלבד, בהתאם לסכום בו הורשע לפי הודאתו, ודחה את הדרישה לפיצוי בהתאם לחוות דעת המומחה או לפיצוי לפי אומדנה. בנסיבות העניין, הארצי אינו מתערב בקביעה, חרף העובדה שניתן להניח כי הגניבות לא התמצו בשני המקרים בהם הודה והורשע העובד. האזורי בחן לפניי ולפנים את חוות דעת המומחה שצרפו המעסיקים וקבע כי אין מקום לקבלה, ולפיכך לא עמדו המעסיקים בנטל ההוכחה המוטל עליהם. בית הדין מציין כי אף אם היה סבור, כטענת המעסיקים, כי ניתן לחייב בהשבת סכומי גניבות על בסיס אומדנה, ואינו נדרש לסוגיה בנסיבות המקרה, היה מקום לפרוש תשתית עובדתית של ממש באמצעותה ניתן לערוך אומדן. בענייננו, משנפסק כי אין להסתמך על חוות הדעת, לא הוצגה תשתית עובדתית כלשהי, מעבר לחשדות שיש להם בסיס כללי אך אין ביכולתם להוות תשתית מספקת לעריכת אומדן.
לגבי פיצוי המעסיקים בגין נזק לא ממוני –
האזורי פסק כי העובד הפר באופן חמור ושיטתי את חובות האמון ותום הלב שהיו מוטלות עליו, והוכח שגרם לעגמת נפש רבה למעסיקיו.
הארצי מציין כי כפי שנפסק לא אחת, מוטלת על עובד מכוח חובת תום הלב, חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות, אשר הפרתן תזכה את המעסיק, בנסיבות חמורות, בפיצוי לא ממוני גם אם לא עלה בידי המעסיק להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו. עם זאת לא היה מקום לבסס את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על עגמת הנפש שנגרמה למעסיקים וכי קביעת בית הדין האזורי היא מוקשית כאשר המעסיק הוא חברה אשר כעיקרון אינה סובלת מעוגמת נפש.
מכל מקום, לנוכח קביעת בית הדין על התנהלות העובד, הארצי לא מוצא לנכון להתערב בחיובו של העובד בפיצוי המעסיקים בגין הנזק הלא ממוני עקב ההפרה החמורה והשיטתית של חובות האמון ותום הלב על ידו.
לגבי גמול שעות נוספות –
בית הדין האזורי קבע, כי על העובד חלות חוק הוראות שעות עבודה ומנוחה, מאחר ובנסיבות העניין ניתן היה לפקח אחר שעות עבודתו, משנשלח לבצע הובלות לפי סידור עבודה, נערך תיעוד של שעת הגעתו לעבודה ושל נסיעות שביצע, נוהל יומן עבודה ובמשאית הותקן טכוגרף. כמו כן נדחתה טענת המעסיקים, כי שכרו של העובד כלל מלכתחילה גמול בגין עבודת שעות נוספות. בהתאם קבע בית הדין מהו שכר הברוטו של העובד, אשר שכרו ננקב ב"נטו" בכל אחת מתקופות העבודה. משנפסק כי הוראות חוק שעות עבודה חלות על העובד, חייב בית הדין האזורי את המעסיקים לשלם לעובד גמול שעות נוספות. בית הדין לא קיבל את עדות העובד, לפיה עבד בדרך כלל לפחות 12 שעות ביום ולא קיבל את עדות המעסיקים לפיה בדרך כלל העובד אף לא מיצה מכסה של 8 שעות עבודה ביום. בית הדין הסיק מדוחות נוכחות שכללו את יעדי הנסיעות שהוצגו בפניו, כי העובד "ביצע לעיתים נסיעות מרוחקות או בהיקף המצדיק לדעתנו לקבל את טענתו שעבד שעות נוספות".
בהיעדר נתונים, חייב בית הדין האזורי את המעסיקים לשלם לעובד גמול שעות נוספות בגין התקופה שמכניסת תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף (1.2.2009) עבור 60 שעות נוספות לחודש.
בגין התקופה שקדמה לתיקון כניסת תיקון 24 לתוקף, קבע האזורי כי אף על פי שלא הוכחה מתכונת עבודה החוזרת ונשנית כדרישת הפסיקה, המחדלים הרישומיים של המעסיקים שלא ניהלו פנקס שכר ופנקס שעות עבודה פועלים לחובתם, באופן שיש בו כדי להוביל להגמשת נטל הראיה המוטל על העובד. בית הדין החליט, לפיכך, לחייב את המעסיקים לשלם לעובד גמול של שעתיים נוספות עבור כל יום עבודה שעד לכניסת תיקון 24 לתוקף.
הארצי אינו מתערב בקביעת בית הדין האזורי, לפיה זכאי העובד לגמול בגין 60 שעות עבודה נוספות מידי חודש, בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, עבור התקופה שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקף. משנטל השכנוע בענייננו מוטל על המעסיקים, ומשנפסק כי אכן העובד עבד שעות נוספות, תפעל חזקת סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר בגין תקופת העבודה השניה שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקף.
עם זאת, קביעת האזורי לפיה יש לחייב את המעסיקים בתשלום גמול שעות נוספות על דרך האומדנה בגין התקופה שקדמה לכניסת תיקון 24 לחוק, בנסיבות בהן לא קיימת מתכונת קבועה של עבודה, אינה יכולה לעמוד ויש לבטלה.
לגבי פדיון חופשה –
האזורי בחן את זכות העובד לפדיון חופשה על בסיס תקופת העבודה, של למעלה משבע שנים, במלואה, וקבע כי סך כל ימי החופשה הבלתי מנוצלים בגין התקופה כולה הוא 55 ימי עבודה. מאחר ומכסת החופשה בשלוש שנות העבודה האחרונות ושנת העבודה השוטפת עולה על 55 ימים, נפסק כי העובד זכאי לפדיון חופשה בגין 55 ימי עבודה.
הארצי מציין כי הלכה ולמעשה, המיר האזורי את הוראת ההתיישנות בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, כפי שיושמה בפסיקה, לחסם עליון של ימי חופשה הניתנים לפדיון. בכך טעה בית הדין האזורי. חישוב הזכאות לפדיון חופשה צריך שיתבצע בגין שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה. כלומר, בודקים מהו סך כל ימי החופשה שעמדו לזכות העובד בתקופה שלא התיישנה, שהיא שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה, ומפחיתים מסך זה את מספר הימים שהעובד ניצל באותה תקופה.
לגבי הפקדות לקרן פנסיה –
האזורי פסק, כי העובד זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה, החל מיום 13.5.2007 עת נכנס לתוקף צו ההרחבה בענף ההובלה, אשר הרחיב את ההסכם הקיבוצי הענפי משנת 2006 (להלן – הסכם 2006 ו – צו 2007, לפי העניין). העובד אינו חולק על העובדה לפיה צו ההרחבה שקדם לצו 2007, לא הטיל חובה לערוך ביטוח פנסיוני לעובדים. ואולם, לטענת העובד משנקבע בסעיף 8א של צו 2007 כי "החל ממועד כניסתו לתוקף של הסכם זה, יבוטח כל עובד מיום תחילת עבודתו במפעל בקרן פנסיה מקיפה חדשה", היה על המעסיקים לערוך לו ביטוח פנסיוני בעל תחולה למפרע מיום תחילת עבודתו. העובד מצביע על ניסוח שונה בכל הקשור לביטוחי דמי מחלה ואבדן כושר מקצועי, לפיהם חובת הביטוח היא "החל מיום תחילת צו זה", כדי לתמוך בטענתו.
הארצי אינו מקבל את טענת העובד. אכן, להסכם קיבוצי יש את הכח המשפטי להחיל הוראות למפרע, אך ההחלה למפרע, שאינה נפוצה, מצטמצמת, במקרה הרגיל, לתקופה שתחילתה לכל המאוחר במועד פקיעת הסכם קיבוצי קודם או לתקופת ניהול המשא ומתן, ובוודאי שאין היא מוגבלת בזמן, כנטען בענייננו, ועליה להיות ברורה וחד משמעית. יש לקרוא, על כן, את הניסוח הזהה בהסכם 2006 ובצו 2007 בהתייחס להוראות סעיפים 8 ב (שלא הורחב) ו – 8 ג להסכם 2006 וליחס בין חובת הביטוח בקרן שנקבעה על ידי האיגוד המקצועי לבין ביטוח קודם שהיה לעובד. בין כך ובין כך, לא ניתן להעביר תשלומים לקרן פנסיה, וקרן פנסיה מנועה – לפי תקנונה ולפי הוראות תקנה 19 לתקנות מס הכנסה (כללים לניהול ולאישור קופות גמל), התשכ"ד-1964 – לקלוט תשלומים בגין שנות מס קודמות, שלא במסגרת גביית חוב פיגורים לפי סעיפים 19א ו – 28(2) לחוק הגנת השכר. יתר על כן, אילו אכן היתה כוונת הצדדים להחיל זכות פנסיונית למפרע, חזקה עליהם שהיו מסדירים את הניכויים משכר העובד בשיעור של 5.5% מכל אחת ממשכורותיו בתקופת העבר (בענייננו, שיעור של למעלה משתי משכורות) בהסכם הקיבוצי. ערעור העובד בסוגיה זו נדחה.
לפסק הדין- לחץ כאן
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
