מתי קיימת חובת תשלום בעבור הפסקות קצרות?
שאלה:
מתי קיימת חובת תשלום בעבור הפסקות קצרות?
תשובה:
נושא ההפסקות מוסדר בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. סעיף 1 לחוק מגדיר "שעות עבודה"- הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א) (הפסקות לצורך שימוש בשירותים), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20 (הפסקות למנוחה ולסעודה).
סעיף 20 קובע כי ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות.
הפסיקה בעניין ביפר (בר"ע (ארצי) 48239-01-18 ביפר תקשורת ישראל בע"מ – רז צח) דנה בסוגים שונים של הפסקות:
הפסקות שהמעסיק חייב לתיתן וחייב לשאת בעלותן – על פי הגדרת שעות עבודה בסעיף 1 הנ"ל מדובר בהפסקות שמשכן הוא קצר, דקות בודדות, לצורך החלפת כוח, התאווררות, שימוש בשירותים. אין בהפסקות אלו כדי להפסיק את רצף העבודה. החוק לא הגדיר את משך ההפסקות או את תדירותן ולכן יש לפרש זאת על פי עקרונות של מידתיות, סבירות ותום לב.
הפסקות שהמעסיק חייב לתיתן אך אינו חייב לשלם עבורן – הפסקות לצרכי תפילה המוגדרות בסעיף 23(ד) לחוק.
הפסקת מנוחה וסעודה – הפסקה זו קבועה בסעיף 20 לחוק. 1. משך ההפסקה לפחות 3/4 שעה עד מקסימום של 3 שעות. ניתן לתיתה בשני סבבים, האחד של 30 דקות והשני של 15 דקות. 2. מדובר בעובד כפיים 3. אורך יום העבודה בן 6 שעות לפחות. אם העובד אינו עובד כפיים, החובה לתת הפסקה חלה כשאורך יום עבודה הוא בן 9 שעות. השאלה האם העובד זכאי לתשלום בגין הפסקה זו תוכרע על פי מידת העמידה לרשות העבודה. אם העובד רשאי לעשות בהפסקה כרצונו, הרי שהוא לא עומד לרשות העבודה ואפילו לא יצא מחצרי מקום העבודה, הרי שהוא אינו זכאי לתשלום עבור ההפסקה. אם העובד נדרש להשאר במקום העבודה ולהיות זמין למעסיק, הרי שהפסקה כזו תזכה את העובד בתשלום.
הפסקות אחרות – אלו הפסקות שהחוק לא הסדיר את שאלת תשלום השכר באופן ישיר. בית הדין שרטט 4 מצבים עיקריים וקבע כי יש לבחון את ההפסקות הללו בראי ממשותן, רצוניותן ולאור עקרונות תום לב, סבירות ומידתיות.
ממשותן- זמן ההפסקה מנוצל באופן ממשי לצרכיו האישיים של העובד.
רצוניותן – האם העובד היה רשאי שלא ליטול את ההפסקה.
1. הפסקה כפויה ולא ממשית – העובד זכאי לתשלום מכיוון שמבחינתו הוא מוכן לעמוד לרשות העבודה אך המעסיק כופה עליו את ההפסקה והעובד לא מפיק מההפסקה תועלת ממשית.
2. הפסקה רצונית אך לא ממשית – אמנם העובד רוצה את ההפסקה אך התועלת שלו ממנה היא לא ממשית, בבחינת זוטי דברים. גם כאן גוברת הנטיה לקבוע כי העובד יהיה זכאי לתשלום עבור ההפסקה. הדבר דומה להפסקות קצרות לצורך התאווררות.
3. הפסקה רצונית וממשית- כאן סבור בית הדין כי העובד לא יהא זכאי לתשלום עבור ההפסקה שכן בהפסקה זו הוא מנצל את הזמן לטובתו וכי הוא בחר בה. בהפסקה מסוג זה העובד אינו עומד לרשות העבודה. למשל: יציאה לבנק לצורך סידורים. העובדה שמשך ההפסקה נמוך מ 30 דקות אינה משפיעה על הזכאות לקבלת שכר בגינה.
4. הפסקה כפויה וממשית – בית הדין נמנע מלקבוע קביעה גורפת וקובע כי יש לבחון הפסקות אלו על פי עקרונות תום הלב, הסבירות והמדתיות.
לסיכום, בדיקת זכאות העובד לתשלום בגין ההפסקה תוכרע על פי הקטגוריה אליה משתייכת ההפסקה. אם היא משתייכת לקטגוריה הרביעית, הפסקות אחרות, יש לבדוק לאילו מהמצבים היא מתאימה. לבסוף הקביעה תיעשה על פי אמות מידה של סבירות, מידתיות ותום לב.
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
