פסיקה עדכנית: עובד ביצע 7 תאונות דרכים תוך פחות משנה אך המעסיקה לא הורשתה לנכות את הנזקים משכרו
ס"ע 25318-10-15 יוסף מגן נ' הסעות אלעד בע"מ
ערכאה: בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו
ניתן ביום: 21.5.2017
תקציר מאת עו"ד אפרת מרקוס, מנהלת המחלקה המקצועית בחשב:
פסק הדין נוגע לעובד שהועסק כנהג במשך 11.5 חודשים, עד להתפטרותו. בחוזה עבודתו, הוסכם כי במקרה של פגיעת נזק לרכב עקב תאונה, וכאשר העובד ימצא אשם או אחראי לתאונה, יישא העובד בגובה השתתפות עצמית שהמעסיק יחוייב ע"י חברת הביטוח או צד ג', עד לסך של 5,000 ש"ח. במהלך עבודתו, העובד ביצע 7 תאונות דרכים, אשר בגין 5 מהן קוזזו סכומים משכרו. לטענת העובד, ניכויים אלו בוצעו שלא כדין והוא דורש את השבתם. בנוסף, טוען העובד לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים שלא הופרשו. כמו כן, לטענת העובד הוא פוטר בשל הלנת שכר וניכוי שלא כדין, כלומר בנסיבות שלא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, ולפיכך הוא תובע זכאות לפיצויי פיטורים, ודמי הבראה, על אף שהשלים רק 11.5 חודשים ולא שנה.
השאלות העולות בפסק הדין הן:
- האם המעסיק נהג כדין בניכוי ההשתתפות העצמית בתאונות משכר העובד
- האם העובד זכאי להפרשות לפנסיה על אף שהתקבל לעבודה לאחר גיל הפרישה
- והאם העובד זכאי לדמי הבראה ופיצויי פיטורים על אף שלא השלים שנה, אלא רק 11.5 חודשים, במצב שבו התפטרותו נבעה מנסיבות שבהם לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו.
הכרעת בית הדין:
חוק הגנת השכר נמנה עם חקיקת המגן במשפט העבודה, ומטרתו להעניק הגנה מקיפה לשכר עבודה, על מנת להבטיח כי השכר ישולם לעובד במועדו ובמלואו, פרט לניכויים מותרים. סעיף 25 לחוק הגנת השכר קובע כלל, המאפשר ניכוי משכר עבודה, אך במקרים מסוימים המוגדרים במפורש בסעיף. הגיונו של ההסדר, הקובע אפשרויות מצומצמות ביותר ומוגדרות היטב לניכוי משכר עבודה, נעוץ במאפייניו של החוק כחוק מגן, הבא להגן על לִיבָּתַהּ של התמורה המוענקת לעובד כגמול לעבודתו -הוא שכר העבודה.
על פי ההלכה הפסוקה, "חוב" על פי סעיפים 25(א)(6) ו-25(ב) לחוק הגנת השכר הוא סכום קצוב ומוכח, ובלתי שנוי במחלוקת, ולא חוב בלתי קצוב אשר המעביד תובעו והעובד מכחישו. דהיינו, שני תנאים מצטברים מאפשרים ביצוע ניכוי משכרו של העובד, במהלך יחסי העבודה: התחייבות בכתב של העובד, וקיומו של סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת. רק בהתקיימותם של שני תנאים אלה, רשאי המעסיק לנכות משכרו של העובד, במהלך יחסי העבודה, סכום שאינו עולה על רבע משכרו. באשר לקיזוז משכרו האחרון של עובד, קובע סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר, כי ניתן לנכות כל יתרה של חוב שהעובד חייב למעסיק, ובלבד שהמדובר בסכום מוכח ובלתי שנוי במחלוקת.
בית הדין מציין כי מאחר שהמעסיקה לא הכחישה כי ניכתה משכרו של העובד את הסכומים אשר תבע, והדבר אף עולה בבירור מתלושי שכרו של העובד, הרי שהנטל להוכיח כי ניכויים אלה בוצעו כדין, מוטל על כתפי המעסיקה.
בית הדין בוחן את המקרה שלפנינו, ואת חמשת התאונות שבגינם קוזזו סכומים ממשכורתו של העובד, ומוצא שברובן המעסיקה לא הוכיחה ששילמה סכום כלשהו לחברת הביטוח או לצד ג' כלשהו בגין התאונות. לא הוצגו קבלות, ובחלק מהמקרים אפילו לא הוצגו דרישות תשלום. אין בטופס הודעה על מקרה ביטוח בגין תאונה כדי להעיד על ביצוע תשלום, או על התגבשותו של חוב קצוב, בו נשאה המעסיקה בפועל. כמו כן, בחלק מהמקרים, ההליכים בגין התאונות עוד תלויים ועומדים. כלומר, לא הוכח בפני בית הדין קיומו של "חוב" בגינו רשאית היתה המעסיקה לקזז לעובד סכומים כלשהם משכרו של העובד, קל וחומר, לא הוכח קיומו של חוב "קצוב". לכל היותר, מדובר בחוב עתידי, שטרם נתגבש.
בנוסף לכך, לגבי חלק מהתאונות העובד מכחיש את חובו בגינם, והמעסיקה לא הביאה ראיה לסתור הכחשה זו. משכך, ברור כי לא הוכח כי המדובר בסכום בלתי שנוי במחלוקת, בהתאם לדרישות הדין, ואף מסיבה זו קובע בית הדין כי לא רשאית היתה המעסיקה לקזז משכרו של העובד סכום כלשהו בגין אותן תאונות. במקרים שבהם העובד מכחיש את אחריותו בתאונה, ולא הוכח בפני בית הדין כי תאונה זו אכן נגרמה עקב רשלנותו של העובד, אזי בית הדין מציין כי לא נתגבשו התנאים לקיזוז משכרו של העובד בהתאם להסכם העסקתו. מכאן, שהסכם העסקתו של העובד, אף הוא אינו יכול להוות הסכמה מראש ובכתב לניכוי שבוצע משכרו.
לסיכום, בית הדין קובע כי עיקרם של הסכומים שנוכה משכרו של העובד, מבוססים על השערותיה של המעסיקה באשר לחובות עתידיים, שטרם התגבשו, על יסוד דרישות תשלום של חברת הביטוח, שמעולם לא הוצגו לבית הדין.
בנוסף, אחת המשכורות של העובד במהלך יחסי העבודה נוכתה במלואה, דבר המנוגד לחוק הגנת השכר, המתיר ניכוי חוב של עד רבע מהשכר בלבד כאשר לא מדובר בשכר האחרון.
בית הדין מציין כי ככל שהמעסיקה סבורה כי נותרו לעובד יתרות חוב שהעובד חב לה, הרי שהיה עליה לנהוג כפי שנקבע בפסיקה – להתכבד ולהגיש נגדו תביעה, ולא לבצע ניכויים משכרו באופן חד צדדי. לאור כל האמור, מקבל בית הדין את תביעתו של העובד להשבת הסכומים שנוכו משכרו בגין התאונות, וקובע כי על המעסיקה להשיב לעובד את הניכויים משכרו בסך 16,416.08 ₪ נטו.
לגבי תביעת העובד לפיצויי הלנת שכר-
המעסיקה לא ביקשה לבטל או להפחית את פיצויי ההלנה הקבועים בחוק, אך מטענותיה עולה בברור כי סברה בכנות, כי הניכויים שביצעה משכרו של העובד נעשו כדין. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לעובד פיצויי הלנה מקסימאליים, אלא להפחיתם לשיעור המגלם בתוכו פיצוי הולם לעובד בגין הלנת שכרו. לפיכך קובע בית הדין כי פיצויי ההלנה יופחתו לסכום קצוב, בסך 4,800 ₪.
לגבי התביעה לפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן הפנסיה ולקופת הפיצויים–
המעסיקה לא הפרישה לעובד סכומים לקרן הפנסיה ולקופת הפיצויים, מכיוון שלטענתה העובד אינו זכאי להפרשות אלה מחמת היותו בן 74 ומאחר שסירב לביצוע הפרשות כאמור.
צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים משנת 2008 קבע חובת הפרשת פנסיה לכלל העובדים במשק. סעיף 4(א)(6) מוציא מתחולתו של הצו, בין היתר את "…מי שפרש מעבודתו בגיל פרישת חובה ומקבל קיצבה. "קיצבה" בסעיף זה- למעט קצבאות וגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי".
העובד הצהיר, כי אין הוא מקבל קצבה ממקור כלשהו, וכי בתקופה שקדמה לתקופת העסקתו במעסיקה, ובתקופה שלאחריה, הופרשו לזכותו סכומים לקרן הפנסיה. המעסיקה לא הפריכה את טענתו. בנסיבות אלה, טענת המעסיקה לפיה העובד אינו זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן הפנסיה ולקופת הפיצויים מן הטעם שעבר הוא את גיל הפרישה על פי דין – נדחית. העובד זכאי לחלף הפרשות לקרן הפנסיה ולקופת הפיצויים בסכום הנתבע על ידו, ובשיעורים הנתבעים על ידו (6% לקופת הפיצויים, ו – 6% לקרן הפנסיה) לתקופה של אחד עשר חודשים ומחצה, בסך של 6,486 ₪ (4,700 ₪ לחודש *12%*11.5 חודשים).
לגבי התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה–
לטענת העובד, נאלץ להתפטר מעבודתו עקב הלנת שכרו, וכי בנסיבות אלה לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד, ולפיכך קמה זכאותו לפיצויי פיטורים. העובד הוסיף, כי אמנם לא השלים שנת עבודה, ואולם, לא ניתן היה לצפות ממנו להמשיך ולעבוד שבועיים נוספים ללא תשלום, רק על מנת שיצבור ותק מספק לשם צבירת זכאותו לפיצויי פיטורים. מאותם הטעמים, טען העובד לזכאותו אף לדמי הבראה.
מנגד טענה המעסיקה, כי העובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה, מאחר שלא השלים שנת עבודה.
בית הדין אינו מקבל את טענת העובד, וקובע שהגם שהוכח כי שכרו של העובד הולן, וכי בנסיבות אלה לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד, אין לפסוק לו פיצויי פיטורים, וזאת מאחר שלא השלים שנת עבודה אחת, כנדרש בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.
במאמר מוסגר בית הדין מציין כי החזקה הקיימת בסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, לפיה פיטורים סמוך לשנה יראו אותם, אם לא הוכח אחרת, כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים, אינה קיימת שעה שמדובר במקרה של התפטרות בסמוך לשנת עבודה, מפאת נסיבות בהן לא ניתן להמשיך ולדרוש מעובד להמשיך ולעבוד. כמו כן, במקרה שלפנינו הניכויים שלא כדין, נעשו כחודשיים לאחר תחילת עבודתו של העובד בשירות המעסיקה, ולא רק בסמוך להשלמת שנת עבודה.
צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, קובע אף הוא זכאות לדמי הבראה רק ככל שהעובד השלים שנת עבודה. משכך, אין לקבל אף את תביעת העובד לתשלום דמי הבראה.
לגבי טענת המעסיקה כי יש לקזז לעובד הודעה מוקדמת מהסכומים שנפסקו לטובתו-
מאחר והעובד התפטר מעבודתו בנסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד, הרי שאין המעסיקה זכאית לקיזוז חלף הודעה מוקדמת.
לפסק הדין- לחץ כאן
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
