פסיקה עדכנית: אם מעסיק מארגן הסעה, על העובד להוכיח שלא היה יכול להשתמש בה, שלא מסיבות של נוחיות אישית, כדי להיות זכאי לדמי נסיעות
ס"ע 24739-09-15 פאוזי שיבאנלי ואח' נ' פישר תעשיות פרמצבטיות בע"מ
ניתן ביום: 2.7.2017
ערכאה: בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
תקציר מאת עו"ד אפרת מרקוס, מנהלת המחלקה המקצועית בחשב:
פסק הדין נוגע לשני עובדים, תושבי הכפר עלבון, שתובעים מהמעסיקה החזר הוצאות נסיעה, מאחר ולטענתם לא התאפשר להם להשתמש בהסעה המאורגנת של המעסיק.
לטענת המעסיקה היא מעסיקה עשרות עובדים אשר מתגוררים בכפר עלבון והיא מקיימת הסדרי הסעה מאורגנים מכפר עלבון בבוקר יום העבודה ובסיומו. המעסיקה טוענת כי העובדים עשו במרבית המקרים שימוש בהסעות אלו, אך לעיתים הגיעו משיקוליהם האישיים ברכבם הפרטי, או בטרמפ, או ברכב שבו אחד מהם שימש כנהג הסעות בעבודה נוספת שבה עבד.
הכרעת בית הדין:
דמי נסיעה נמנים על הזכויות הנלוות שיש לשלמן לעובד מדי חודש בחודשו, כהחזר תשלומים, ואשר הוצאו על-ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו. זכותו של העובד לדמי נסיעה מהווה חלק מתנאי העבודה וככזו אינה ניתנת לוויתור. זכות העובד לתשלום דמי נסיעה מלאים מעוגנת, בין היתר, בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. צו ההרחבה החיל את ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה אשר נחתם בין הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית. במסגרת זו, זכאי העובד לתשלום דמי הנסיעה בין אם הגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, בין אם הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, בין אם הוא מועסק במשרה מלאה או חלקית.
אל מול זכותו הקוגנטית של העובד לדמי נסיעה, כאמור, עומדת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בכל הנוגע להסדרת הגעתם של העובדים למקום העבודה. במסגרתה, רשאי המעסיק לארגן הסדרי הסעה לאתרי העבודה: בהסעת החברה, תחבורה ציבורית, רכבים צמודים של עובדים או שימוש ברכבם תמורת תשלום אחזקת הרכב.
במקרה שלפנינו, העובדים לא הכחישו את טענת המעסיקה כי היא קיימה הסדרי הסעה מאורגנת מכפר עלבון למפעל, הן לגבי עובדי משמרת הבוקר והן לגבי עובדי משמרת צהריים. סעיף 6 לצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע כי "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו". מכאן, שהנטל על העובדים, להוכיח, כי הם השתמשו ברכבם הפרטי או נשאו בהוצאות נסיעה מהסיבה שלא התאפשר להם להיזקק להסעה המאורגנת. ככל שיתברר כי הם לא עשו כן מסיבות של נוחיותם האישית, הרי אינם זכאים להשתתפות בהוצאות הנסיעה.זאת, מאחר וכאשר עובד יכול להשתמש בתחבורה שארגן המעסיק, ומעדיף מסיבות של נוחיות אישית להשתמש ברכבו הפרטי, אין הוא זכאי לקבל החזר הוצאות נסיעה.
בית הדין קובע כי במקרה שלפנינו כי לא עלה בידי העובדים להוכיח כי הם נשאו בהוצאות נסיעה בפועל, וככל שנשאו בהוצאות אלו או בחלקן, לא הוכחו הנסיבות אשר לטענת העובדים מנעו מהם להיזקק להסעה המאורגנת, ולכן לא הוכח כי הם זכאים בנסיבות העניין להחזר מהמעסיקה.
לגבי העובד הראשון-
העובד לא הציג גרסה ברורה ואחידה לגבי האופן שבו הוא נשא לטענתו בהוצאות הנסיעה. בכתב התביעה, העובד אינו מפרט כיצד הגיע לעבודה ואינו מציין כלל כי הוא נשא בהוצאות נסיעה אלא טוען כי העובדת לא קיימה את חובתה לשלם לו תמורה בגין דמי נסיעה. בהמשך, בחלק מהראיות הוא טוען כי הגיע עם חבר ובחלקם כי הגיע ברכבו. ואולם, נטל ראשון בהוכחת תביעה זו, במיוחד לנוכח העובדה אשר אינה שנויה כאמור במחלוקת כי המעסיקה העמידה הסעה מאורגנת ממקום מגורי העובד למפעל – הינה פירוט כיצד נשא העובד לטענתו בהוצאות הנסיעה. כמו כן, העובד לא הציג נתונים על בסיסם ניתן לאמוד אפילו באילו ימים הוא נאלץ לשאת בעצמו בהוצאות הנסיעה, ולא הוכיח כי הוא נשא בעלויות הנסיעה להן הוא טוען.
העובד טען כי בהתאם לתפקידו ולצורך ביצוע משימותיו היה עליו להתחיל לעבוד בין השעות 5:30-6:00, ומסיבה זו לא התאפשר לו לנסוע בהסעה המאורגנת אשר התאימה רק לעובדים אשר מתחילים את משמרתם בשעה 7:00. ואולם, בית הדין לא השתכנע מטענה זו. העובד אינו מפרט בגרסתו את הסיבה לפיה הוא נדרש להתחיל את עבודתו דווקא בשעה שבה הוא נקב. בית הדין מקבל את גרסת המעסיקה לפיה העובד הגיע לעבודה מוקדם יותר לפי בקשתו ומטעמיו, וכדי לעשות יותר שעות עבודה, ולא על פי דרישת המעסיקה או צורך שהיה כרוך בתפקידו.
לגבי החזרה מהעבודה, העובד טוען כי מכיוון שהגיע עם רכבו, הוא נאלץ לשוב עמו. אולם, הבסיס לטענה זו נשמט, מאחר והעובד לא הוכיח כי לא נסע בהסעה המאורגנת וכן כי לא התקיימו נסיבות אשר הצדיקו שימוש ברכבו הפרטי לצורך הגעה למקום העבודה. נוסף לכך – העובד לא הוכיח כי הוא נאלץ לחרוג ממסגרת שעות עבודתו בסיום המשמרת.
לגבי העובד השני-
מהראיות עולה כי ברוב הימים, העובד לא ניזקק להסעה של המעסיקה כיוון שהשתמש ברכב אשר קיבל מעבודה אחרת שביצע כנהג הסעות. בדומה לעובד מס' 1, גם העובד מס' 2 לא הציג גרסה עובדתית לגבי המועדים והזמנים בהם הגיע עצמאית למפעל. כזכור, הנטל להוכיח כי הגיע עצמאית לעבודה וכן כי היה זאת בזמנים שבהם הוא לא יכול היה להסתייע להסעה המאורגנת מטעם המעסיקה – מוטל עליו. העובד גם לא הוכיח את עלויות הנסיעה בהן הוא נשא לטענתו והקביעות בעניין זה לגבי העובד מס' 1, יפות גם לתביעה זו. במקרה זה העובד כלל לא הוכיח כי הוא נשא בעלויות הנסיעה, שעה שעשה שימוש ברכב של חברת ההסעות.
גם עובד זה לא הוכיח את הטענה כי הוא לא יכול היה להיעזר בהסעה המאורגנת על מנת להגיע לעבודה כיוון שדרישות המעסיקה היו כאלו אשר לא אפשרו לו לשוב לביתו בשעה שההסעה יוצאת. לכן בית הדין מעדיף את גרסת המעסיקה ולפיה ככל שהעובד לא עשה שימוש בהסעה המאורגנת מטעמה מהמפעל לכפר עלבון ובחזרה, היה זה מסיבות שאינן קשורות בצורכי המעסיקה ובתפקיד העובד אלא מסיבות הקשורות בעובד עצמו.
לסיכום, העובדים לא הוכיחו את תביעותיהם להחזר הוצאות נסיעה, מהסיבות המפורטות לעיל, ועל כן התביעות – נדחות.
בהערת אגב מעיר בית הדין כי על פי התרשמותו, המקור לתביעותיהם של העובדים היתה הגמישות שגילתה כלפיהם המעסיקה בנושא שעות העבודה, לבקשתם ולצורך נוחיותם בלבד. התרשמות זו הותירה תחושה לא נוחה. לגבי המעסיקה בית הדין אומר כי היה מקום לעגן בכתב ובאופן ברור, את ההסכמות אליהם הגיעה עם כל אחד מהעובדים, ולהביאם לידי ביטוי בתלוש השכר באופן נכון ומדוייק.
לפסק הדין- לחץ כאן
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
