פסיקה ארצית עדכנית: העסקת עובדים בלילות באופן קבוע היא עבירה פלילית של אחריות קפידה שלא דורשת יסוד נפשי
ע"פ 61082-01-15 מדינת ישראל נ' הוד תדלוק ומסחר בע"מ ואח'
ניתן ביום: 10.3.2016
ערכאה: בית הדין הארצי לעבודה
תקציר מאת עו"ד אפרת מרקוס, מנהלת המחלקה המקצועית בחשב:
פסק הדין הינו ערעור על הכרעת דין שניתנה על ידי בית הדין האזורי, שזיכה את המעסיקה ואת המנהל שלה מעבירה של העסקת עובד בעבודת לילה לפי סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, שקובע: "מפעל שעובדים בו במשמרות, לא יועבד בו עובד בעבודת לילה יותר משבוע אחד בתוך שלושה שבועות". המעסיקה היא חברה פרטית המנהלת תחנת דלק. עיקר פסק הדין עוסק בשאלה – איזה סוג עבירה היא העבירה לפי סעיף 22(א) הנ"ל, איזה יסוד נפשי היא דורשת, ומה נדרש לצורך התקיימותו של יסוד זה.
כאמור, בית הדין האזורי זיכה בהכרעתו את המעסיקה ואת מנהלה ובעל המניות בה, מהטעם שהעבירה דורשת יסוד נפשי של "מודעות", ויסוד זה לא מתקיים מאחר ומנהל המעסיקה האמין בכנות בפרשנותו לפיה תחנת דלק אינה מפעל ולכן, כי אין מניעה להעסיק עובדים במשמרות לילה בלבד, בהתאם לרצונם ובקשתם. בית הדין האזורי הוסיף כי פרשנות זו "יכולה להיות סבירה נוכח הנסיבות והנוהג הקיים במשק, כולל העדר אכיפה מאסיבית של ההוראה בהיבט העונשי". לאור זאת, ונוכח פרשנותו הכנה של מנהל המעסיקה להוראת החוק, קבע בית הדין כי לא התקיים אצלו רכיב ה"מודעות" לכך שהעסקה בלילות דרך קבע בתחנת דלק היא אסורה.
המדינה ערערה על הכרעה זו, וטענה כי בית הדין שגה משקבע שהעבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה דורשת יסוד נפשי של מודעות. מדובר בעבירה של אחריות קפידה שאינה דורשת יסוד נפשי כלשהו. לחלופין, הייתה מודעות ליסודות העבירה, שכן המעסיקה ומנהלה העסיקו ביודעין את העובד במשמרות לילה קבועות, והעובדה שלא ידעו את הדין לעניין זה אינה פוטרת אותם מאחריות פלילית. היינו, אמונת מנהל המעסיקה בפרשנותו למושג "מפעל" שקולה לאי ידיעת הדין, אך אינה שוללת מודעות לטיב המעשה, ודי בכך לצורך התקיימות היסוד הנפשי.
הכרעת בית הדין הארצי:
בית הדין הארצי מקבל את עמדת המדינה, וקובע כי עבירה על סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה היא עבירה מסוג אחריות קפידה. משמעות הדברים היא כי מעצם הוכחת היסוד העובדתי של העבירה – קמה חזקה כי מתקיים גם היסוד הנפשי, אלא אם הוכיח הנאשם כי עשה את כל הניתן לצורך מניעת העבירה.
המעסיקה ומנהלה לא עמדו בנטל לסתור את החזקה, ולכן לא היה מקום לזכותם בגין אי התקיימות היסוד הנפשי.
בנוסף, בית הדין מציין כי גם אם היה יוצא מנקודת הנחה כי העבירה על סעיף 22(א) אינה עבירה מסוג אחריות קפידה, הרי שהמדינה עמדה בנטל להוכיח את התקיימות היסוד הנפשי, מסוג מודעות. זאת, שכן המודעות הנדרשת היא "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה…" (סעיף 20(א) לחוק העונשין), ולכן די במודעות המנהל המעסיקה לכך שהעסיק עובדים באופן קבוע במשמרות לילה בלבד. לא נדרשת הבנה משפטית בהתייחס לפרשנותו של המושג "מפעל", אלא מודעות ליסוד העובדתי של העסקת עובדים בשעות הלילה. הטענה שהמנהל המעסיקה לא הבין נכונה את פרשנות המושג "מפעל" והניח שההוראה אינה חלה עליו משמעה למעשה טענה לאי ידיעת הדין, לגביה קובע סעיף 34י"ט לחוק העונשין כי "לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר". בית הדין סובר כי טעותו של המנהל המעסיקה אינה נופלת בחריג זה, ולא הוכח שנעשו על ידו "כל המאמצים שיש לצפות להם מאדם סביר כדי לברר את המצב המשפטי לאשורו" כפי שדורשת הפסיקה. בהקשר לכך מזכיר בית הדין כי מאז שנת 1970 נקבע בפסיקה באופן חד משמעי כי סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה חל גם על העסקה בתחנות דלק. משמעות הדברים היא כי למנהל המעסיקה הייתה מודעות ליסודות העבירה, גם אם בית הדין היה מגיע למסקנה כי מודעות כזו אכן נדרשת. גם מטעם זה, לפיכך, בית הדין קובע כי המעסיקה ומנהלה עברו את העבירה של העסקת עובד בעבודת לילה באופן קבוע בניגוד לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה.
לפסק הדין- לחץ כאן
המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע"מ
מסמכים מקושרים
